ניוזלטר מס' 2

השימוש בקנאביס בישראל בעלייה בשני העשורים האחרונים,
הן מבחינה תודעתית כפי שמתבטאת בתקשורת ובשיח הציבורי,
במחקר ובאקדמיה, בשערי גורמים רפואיים וסיעודיים ועת במרחב הציבורי
ובשימוש הן לצרכים רפואיים והן לצרכי פנאי.  

וכשאתה חולה/פגוע/לקוי/מוגבל/כאוב/סובל או כולם יחד,
אתה נושא עיניך מן החול הטובעני אשר חייך הושלכו אליו באכזריות שכזו על יד מצבך
ומן הכאב הנוראי ממעמקי האכזבה מן הטיפול הקונבנציונלי אשר אין בו לסייע לך – ושמעת על תרופת קסם , פרח הפלא, שיש סיכוי שירפא הכל –
ואז, תחושה פשוטה אך כה חיונית וחשובה פורצה לה – תקווה.

התחושה הזו של תקווה היא מה שחווים הרבה מטופלים אשר מאובחנים במחלה/תסמונת ונכשלו בטיפול הקונבנציונלי והגיעו לכך שההפרעה לחיי היומיום שלהם בשל אבחנתם – הינה כבדה מנשוא – כעת שומעים על קנאביס. התקווה חזקה מאין כמוה ויש להבין שהיא קריטית כילד המחזיק את הסכר מלפרוץ באצבעו – ועלינו לזכור זאת ולא להקל בכך ראש.

כשאתה בתחתית – אתה מסתכל על כולם , כל מי שיכול לעזור, לא משנה מי, ותיקח כל פיסת מידע על גורם שיכול לסייע, לא משנה מי מוסר לך אותה.
הקנאביס עושה לפעמים פלאים בחיי המטופלים שאנו מלווים ומטפלים בהם , אבל אנחנו חייבים לזכור שיש להסתכל עליו כתרופה, והדרכת מטופל לטיפול תרופתי הינה חובה על כולנו ובעלת חשיבות מפתח עצומה לאין שיעור. וההדרכה חייבת להיות מקיפה ובהתאם לכל הנהלים והפרוטוקולים שחלים על הדרכה מסוג זה.

לפני מספר חודשים בעת סיום משמרת , עמדתי לצאת וקרא לי רופא ל'. במסדרון והכניס אותי לחדר הצוות, וביקש "אני יודע שאתה מתעסק עם ייעוץ לטיפול בקנאביס רפואי, יש אצלי אמא בחדר, הבן הקטן שלה בספקטרום והוא מקבל קנאביס וזה לא עובד. אני חושב שאתה צריך לדבר איתה".

נכנסתי לחדר וד"ר ל'. הציג אותי, הסתבר שבנה הוא בספקטרום ומקבל קנאביס רפואי בשמן להרגעה אך עוד כה אין שום השפעה לדבריה. ביקשתי ממנה לתאר את הרקע של בנה, סיבה לרישיון , סוג השמן והרכבו, ולתאר לי כיצד היא מבצעת דרך המתן וכמה פעמים ביום ומתי. בדר"כ אנשים בודקים או שאני מוצא פער ידע – הפעם כלום. 

הצעתי לשנות סוג שמן כדי שיקף זן אחר ואחוזי THC/CBD שונים – היא סירבה. עברו 4 זנים ו2 חברות שונות שאנשים המליצו לה וכלום לא שונה.  התנצלתי, "אם את לא רוצה לעבור סוג – אין עוד ברירות. הזן שאצלך לא משפיע.  לפעמים זה לא עוזר, אולי הגיע הזמן להודיע ליק"ר שזה לא עבד".
האמא קמה בזעם והטיחה בי "אז איך אני אקלח אותו? לפני זה הוא קפץ פעמיים מהאמבט ושבר את היד , רק מאז הטיפול אני מצליחה לרחוץ אותו והוא משתף פעולה , הוא לא קופץ או משתולל יותר והוא לא פוגע בעצמו בכל מקלחת" . הצבעתי בפניה שאם כך אז הרי שלקנאביס יש השפעה ניכרת – אך היא חזרה בפניי שלא.

המשכתי לדון עימה בנושא ושאלתי למה היא חושבת שאין השפעה?, היא ענתה בפשטות ששאלה את הבחור שהביא את הקנאביס האם הוא עוזר? והוא ענה "זה מדהים, אנשים עוברים שינוי מדהים , קמים לתחייה מהמתים, ראיתי אנשים שהתקשו ללכת , מתחילים ללכת לבד".

ואז הבנתי את האמת – היא חשבה שהקנאביס "ירפא" את בנה מאוטיזם. נשבר לי הלב לרסיסים להסביר לה שלא. אחד הרגעים הכי קשים שעברתי כאח, לראות את ניצוץ התקווה בעיניה ואז לנפץ אותו ולומר לה שלצערי זה לא יכול לתת לו חיים נורמליים כמו של אחיו.

ועל זה כל העניין , ההדרכה של מטופלים ותיאום ציפיות הן קריטיות.
תסבירו למטופל את הרקע לטיפולו, את המטרה , מה ריאלי ומה לא, מה התוצאות האפשריות הטובות והרעות , את תופעות הלוואי (כי יכולות להיות!) , את דרך הנטילה הנכונה, את הדרך הנכונה והזהירה לטיפול מGo low and go slow ועד להנחיות פרקטיות לשמירה על בטיחותו,
הסבירו לו השפעות על תפקוד גופני כמו ל"ד וסוכר , תנו דגשים ייחודים לו (קשיש – מניעת נפילות , סכרתי- למדוד סוכר לפני ואחרי, וכו') , תעברו איתו על אינטראקציה עם התרופות ואם יש תעדכנו אותו ואת הרופא שאחראי עליו על מנת שינטר גם, ותסבירו גם שכל זן שונה ומיוחד בגלל אפקט הפמליה וזה יכול לקחת זמן עד שנמצא את זה שיעזור, זה ענף שמוגש לטובע אך למשוך את עצמך – זה קשה וזה תהליך גם כשיש לך ענף לאחוז בו.

תסבירו הכל, תוודאו הבנה, תעודדו ידע והבנה, תלמדו.
אנחנו לקחנו על עצמנו לעזור לאילו שצריכים, זה מתחיל בללמוד בעצמנו ולהתעדכן, וממשיך במחויבות להעביר את הידע הלאה.